U-Recken: על מוזיקה חיה, מסעות בזמן, ובחירה להיות נוכח

ספר לי על התקופה שלפני הטראנס מה נשאר לך משם שאתה רוצה לחזור אליו?

כל התקופה הזאת של לפני הטראנס התאפיינה בהמון מוזיקה חיה, וזה משהו שמרגיש לי שלא מיציתי עד הסוף. אומנם כן התחלתי לנגן בלהקות ולהופיע בגיל מוקדם ואני מאוד שמח על זה, אבל החלום הכי גדול שלי זה להופיע לייב עם כמה נגנים. לא משנה לי איזה סגנון מוזיקה האמת, אבל זה משהו שנשאר לי מהתקופה ההיא ואני מאוד מתגעגע אליו.

יש הופעה אחת מהתקופה ההיא שבה הרגשת על הבמה את החיבור הזה שאתה מתגעגע אליו היום?

יש הופעה אחת שעכשיו נזכרתי בה, וזה היה כשהייתי בן שמונה עשרה ונסעתי פעם ראשונה לחו"ל, התחלתי עם אמסטרדם ומשם המשכתי לאנגליה. באמסטרדם הלכתי עם אנשים שהתארחתי איתם לפאב, והיה חסר להם גיטריסט ללהקה שהופיעה שם. בכלל לא תכננתי, לא התכוננתי לדבר הזה, ופשוט עליתי באופן ספונטני. לא זוכר גם מה ניגנו, אבל ההרגשה של הביטחון על הכלי, וזה היה ממש סשן טוב. זה משהו שתמיד מרים אותך כמוזיקאי: יש לך ביטחון על הכלי, אתה עולה, אתה מנגן, ואתה עושה good time. זה משהו שזכור לי מאוד לטובה. החיבור הזה, לנגן מוזיקה חיה מול קהל, זה משהו שאין שני לו. לדעתי זה הרבה יותר עוצמתי מלעמוד עם דיסק און קי או מחשב ולנגן טראקים.

אתה זוכר את הרגע המדויק בסשן שבו הבנת: אני בפנים, זה עובד?

כן, זה לקח כמה דקות. זה בעיקר התבטא במבטים של הנגנים, שהנהנו אחד לשני ואמרו סבבה, הבן אדם יודע מה הוא עושה. ומשם פשוט ניגנו איזה שעתיים וחצי של כל מיני קלאסיקות רוק ואלתורים, והיה ממש כיף.

מתי בפעם האחרונה רחבה נתנה לך את אותו אישור בלי מילים, את התחושה שהם איתך?

הרבה אנשים לא יודעים את הצד הזה שלי, אבל אני אספן מוזיקה ומדיה מאוד כרוני. יש לי ממש מערכת שבניתי שהכל מקוטלג בה, ואני באמת יכול לזרוק את עצמי למים ולנגן איזה סגנון שאני רוצה. הפעם האחרונה שקרה לי משהו לא שגרתי ברחבה עוצמתית הייתה ב-Orin Aya שבאוסטרליה, וניגנתי שם באפטר, אחרי שהבמה המרכזית נסגרה, סט של ארבע שעות פסיכדלי האוס. וזה היה פשוט מטורף, מושלם ממש. הזמינו אותי לנגן עוד פעם את סגנון המוזיקה הזה לפני חודש, ברמה הזאת זה היה כל כך טוב.

מה שהכי מחבר אותי לקהלים זאת האינטואיציה שלי, שכבר מזמן מתפקדת אצלי ככלי עבודה ולא סתם תחושת בטן. לא משנה אם זה מאה איש או שלושת אלפים איש, לדעת לקרוא את הרגע ולתת למקום את מה שהוא צריך, ולא את מה שמצופה ממך לנגן. זה משהו שגם מצריך קצת אומץ אמנותי. עוד מקום שבו יש לי את החיבור הזה זה מסיבות של ריצ'רד וארצ'י. הקהל שם לא גדול, אבל אנחנו תמיד מנגנים סטים ארוכים וזה תמיד מאוד ורסטילי, אני יכול לנגן מה שאני רוצה ואיכשהו זה תמיד עובד טוב. זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות. מעבר להיות אמן יוצר, אני גם אמן מתקלט, וזה תשוקה לא פחות קטנה.

קח אותי לרגע אחד בסט ההוא באוסטרליה שבו קראת את הרחבה ושינית כיוון, מה קרה שם?

יש לנו חבר ותיק באוסטרליה שנקרא דוויין, Player One. גם ריצ'רד וגם גיל מ-Cosmic Flow מכירים אותו, ובתכנון המקורי הייתי אמור לעלות בשתיים עשרה בצהריים עד ארבע. התעוררתי מאוחר באותו יום ואמרתי לעצמי שאני מרגיש שאני צריך לשבת קצת על המוזיקה ולסדר מה אני חושב לנגן, כי הרגשתי את המתח הזה שנבנה, הסטרס הקטן שמלחיץ לפני הסט. פשוט ביקשתי מדוויין שנתחלף בסלוטים. הוא עלה לפניי ואני עליתי בארבע. בזמן הזה התכוננתי, שילבתי את הטריקים שנראה לי שהכי יתאימו, ואז פשוט לחצתי play, והטראק הראשון פשוט התגלגל ועבד. וזה היה מדהים.

אמרת שבנית מערכת שמקטלגת את כל המוזיקה שלך, מה היה הרגע שבו הבנת שאוסף כבר לא מספיק לך ושאתה צריך שיטה משלך?

זו שאלה ממש מצוינת. הצורך בסיסטם הוא משהו שקיים בכל תחום בחיים. ברגע שיש לך סיסטם, הרבה יותר קל לך להתנייד ולהיות יעיל. וברגע שאתה מתחיל להיכנס לעולם של לאסוף מוזיקה, וזה מתפרש לענפים וסגנונות, אם אתה לא יודע לשים את זה כבר מההתחלה במקום הנכון, לפי המפתח ולפי האנרגיה, אז כשתצטרך לשלוף את זה, יהיה לך מאוד קשה להתחיל לחפור בתוך תיקיות ולא תדע מה זה מה. יש פה צורך קיומי כתקליטן, לעבוד בסיסטם שעוזר לך לשלוף מה שאתה צריך במהירות. אני מאוד גאה בסיסטם הזה שבניתי. אני גם מלמד אותו באקדמיה שלנו ב-BigFreq, והוא משרת אותי נאמנה עד היום.

אתה זוכר את הפעם הראשונה שבה ראית את השיטה הזאת עובדת אצל תלמיד, ולא רק אצלך?

כל התחום של ההוראה המקצועית באמת הרים הילוך אצלי בשנה האחרונה בעיקר, ואני מאוד משתדל לא להעמיס על עצמי כמויות של תלמידים. אבל מהחופן תלמידים שכן עברו אצלי הכשרה מלאה, ושיתפתי איתם את הקטלוג הזה, הם פשוט מדווחים שזו הדרך הכי הגיונית לצרוך מוזיקה. האופן שהם משתמשים בו הוא לאו דווקא לתקלוט, אלא יותר כרפרנס מול ההפקות האולפניות שלהם. אם אני עכשיו מפיק טראק ב-BPM ובמפתח מסוים, אני רוצה להביא את הרפרנס הכי קרוב למה שאני יוצר כדי לא ללכת לאיבוד. לא בשביל להעתיק, בשביל לא ללכת לאיבוד מבחינה סונית. בהקשר הזה הם פשוט מודים לי על זה כל פעם מחדש.

אחרי עשרים שנה, למה דווקא עכשיו הרגיש לך נכון לפתוח אותו מחדש?

אני חושב שהשאלה לא מנוסחת נכון. אני לא פותח מחדש את האלבום הראשון שלי אחרי עשרים שנה. אני מוציא אלבום חדש לגמרי, השישי במספר, שמסכם עשרים שנה של עשייה בתחום. את המיילסטון הזה של עשרים שנה כאמן אני באמת מרגיש, ועברתי המון דברים בתקופת חיים הזאת. המון הצלחות, המון כישלונות, והכל מתנקז לשנה הזאת. הרבה מהדברים האלה אני מעביר הלאה לתלמידים, אם זה דברים טכניים, אם זה מיינדסט, ואם זה דרכים אמיתיות להתפרנס כמוזיקאי. כי הדבר הראשון שנסגר בכל משבר שיש, בארץ או בעולם, זה התחום שלנו. אז חייבים באמת להיות ריאליסטיים ולדעת להתפרנס מהדברים שאנחנו אוהבים, ובאמת להיות מסוגלים לשלם את החשבונות, כי בלי זה חדוות היצירה לא תהיה. כל הדברים האלה מתנקזים למיילסטון המיוחד הזה של העשרים שנה. לשמחתי אני חלק מצוות מדהים של אנשים ב-BigFreq, ויש לי חופש מוחלט ליצור את התוכן, את הקורסים, ואת המוצרים שבאמת משקפים את כל הניסיון הזה, וכל מי שלומד אצלי יודע כמה ערך יש שם. ומבחינתי האלבום הזה הולך להיות משהו מאוד מיוחד. מאוד אקטואלי, פחות מתייפייף, פחות מניירות של מה יעבוד, אלא יותר מה אני מרגיש היום אחרי עשרים שנה בתחום.

מה היה הרגע שבו החלטת שהאלבום הזה יספר את האמת של מי שאתה היום, בלי לחשב מה "יעבוד"?

שוב שאלה מאוד טובה. הרבה אנשים לא מדברים על זה, אבל המצב של ישראל כיום בעולם אחרי השביעי לאוקטובר הוא מצב לא טוב. אנחנו אוטומטית מקוטלגים לפי איזשהו נרטיב שקרי. אותי אישית זה לא מכניס למגננה, אלא למצב שאני מאוד רוצה להגיד משהו, בצורה שלא תשתמע על שתי פנים, שלא תתנצל. אני חושב שתמיד עשיתי את זה במוזיקה שלי, אבל הפעם זה באמת הגיע לרמה שפשוט אין לי אינטרסים לקבל יותר הופעות. זה כבר לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי זו המוזיקה נטו. לא מעניין אותי אם זה יעבוד ברחבה, מעניין אותי שישמעו את זה ושזה יגרום לאנשים לדבר. וזה, אני חושב, מסכם את הקונספט של האלבום הזה.

קח אותי לסשן הראשון שבו הפסקת לחשוב על הרחבה, מה השתנה בעבודה שלך באולפן?

אני לא חושב שמשהו השתנה באופן שבו אני ניגש ליצירה. אני לא מאמין במוזות ובמוטיבציה וכל מיני דברים כאלה. אני פשוט מאמין בלשבת ולתת לדברים לקרות. ומה גורם לי לרצות לשמוע את הטראק הזה אחר כך ולהגיד "וואלה, זה משהו שאני עומד מאחוריו"? זה מה שמעניין אותי. שהמוזיקה תהיה משהו שאפשר לשמוע אותו גם אחרי עשר שנים והוא עדיין יהיה רלוונטי, עדיין יהיה מעניין ומיוחד, ופחות מה עובד עכשיו ברחבה בברזיל או בגרמניה. זה אף פעם לא עניין אותי, וברוך השם יש מספיק מוזיקה בשביל לבחור מה לנגן ומה מתאים לאיזה מקום. גם בקטלוג האישי שלי, אני ורסטילי מפרוגרסיב ועד מוזיקת לילה. יש לי הכל. זה פשוט לשבת ולעשות. דברים מופלאים קורים כשאתה לא מסתמך על השראה, אבל נותן ליקום לעשות את שלו.

כתבת על קריסת הפסטיבל ב-2017 ועל שנות החוב שבאו אחריה, בתוך התקופה ההיא, מה עזר לך להמשיך לשבת ולעשות?

מתוך הקריסה הזאת קרו דברים שעכשיו, בדיעבד, הערך שלהם לא יסולא בפז מבחינתי. למדתי סקילים שהיו חסרים לי, ואני מוצא את עצמי היום במצב שאני לא תלוי באף אחד כדי להביא את עצמי לידי ביטוי, כי הבנתי שבאותו רגע אני לא יכול יותר להסתמך על הופעות בלבד. ותוך כדי שאני בונה את עצמי בעולמות חדשים, מן הסתם המוזיקה קצת נדחקה הצידה. אבל מה שגרם לי להישאר זה הגרעין של המעריצים שלי, שבאמת אוהב את המוזיקה שלי ומחובר אליה. כל כמה ימים אתה מקבל הודעה מאנשים שאומרים לך "המוזיקה שלך הרימה אותי בתקופות הכי קשות בחיים שלי". ויש הרבה הודעות בסגנון, וזה גורם לך להבין שיש לך אחריות כלפי הגרעין מעריצים שלך, קטן או גדול ככל שיהיה. זה מה שגרם לי באמת לא להפסיק. ואחרי 2017 גם הגיעה הקורונה, אז המוזיקה שוב די נדחקה הצידה. גם הקהל התחלף, אז יצא שחלפתי מהתודעת הכלל, אבל מבחינתי זה בסדר גמור.

מבין כל ההודעות שקיבלת בתקופה ההיא, איזו אחת נשארה איתך עד היום?

יש בחור ממעלה אדומים שגם קוראים לו יניב, והוא לקה באירוע מוחי. אחיו יצר איתי קשר ושלח לי וידאו ותמונות שלו כשהוא יושב עם כיסא גלגלים מול מסך טלוויזיה עם אלבום שלי ברקע, ואמר שהוא כל היום מדבר עליי, והדבר היחיד שמרגיע אותו זה המוזיקה שלי. אז הם שמים לו אותה כל הזמן ברקע, והוא ביקש אם אני יכול לבוא לבקר, ולצערי לא יצא לי לעשות את זה. זה משהו שאני די מתבאס על עצמי שלא עשיתי. אבל כן, זה מאוד מרגש, שבן אדם שנמצא באירוע מוחי והתדרים שנוצרו דרכי מרפאים אותו, זה מאוד עוצמתי בעיניי. יש הרבה סיפורים כאלה של אנשים שחוו משברים נפשיים ומספרים שהמוזיקה שלי עזרה להם. זה הסיפור האחרון שבאמת נשאר איתי.

באיזו הופעה השנה הרגשת שקהל חדש פוגש אותך באמת?

זו שאלה קצת משעשעת, כי בכל רחבה שאני מנגן עכשיו קורה אותו דבר בדיוק. את רואה את המבטים על אנשים, מבטים מופתעים, כאילו הם שומעים משהו שהם לא שמעו, הגשה שהם לא הכירו, והם שואלים אותי איך קוראים לך, מי אתה, מאיפה באת. בקטע טוב כמובן, הם נהנו מאוד, פשוט לא הכירו אותי. זה קצת משעשע, ומבחינתי זה סוג של חסר חשיבות. שוב אני חייב לציין: הרצון לחזור להיות ידוע ומפורסם ולהיות כל היום בזה, כבר לא מקום שאני חווה כצורך. אני יותר מרגיש בנוח ״מאחורי הקלעים״, מתעסק בדברים שאני עושה, עובד בעיקר מהבית. אני נמצא המון עם המשפחה שלי, וזה מה שטוב לי. אני אוהב את זה. אם אני עכשיו צריך לטוס, זה סוג של תיק שאני בולע ועושה כי מדי פעם צריך, אין מה לעשות, ואני גם אוהב את זה כשאני מגיע כבר למסיבה, אז אני נהנה ואני מנגן וטוב לי. אבל זה לא משהו שאני קם עם רעב לעשות. מי שצריך להכיר יכיר, ומי שלא, יש מספיק מוזיקה בעולם, הכל בסדר.

איזה רגע קטן בבית גורם לך להרגיש שבחרת נכון?

אני ממש בן אדם ביתי. אני חושב שהמהפך הכי גדול בתחום הבית היה כשפשוט פירקתי את האולפן שלי, מכרתי את רוב הציוד. היה לי המון סינתים ומכשירים, וזה היה סוג של אובססיה ממש. גם כשהייתי במשבר כלכלי לא הפסקתי לקנות, זה היה סוג של עסק שאתה קונה בזול ומוכר ביקר, כל הזמן הציוד היה מתחלף. האולפן היה מקום מאוד אורגני, אבל היה ממוקם מחוץ לבית, והייתי מבלה שם המון שעות. גם כשהיינו גרים בבית הגדול, האולפן היה מחוץ לבית, והייתי ממש מבלה רוב הזמן שם ונרדם על הספה, יוצא רק מדי פעם לארוחות. הייתי כמו אורח בבית. מה שהשתנה זה שאחרי שמכרתי את כל הציוד, פשוט עברתי לעבוד בבית. יש לי עמדה עם מחשב מאוד עוצמתי וכמה מסכים, ואני עושה שם הכל, גם מוזיקה. אני עובד עם אוזניות, וממש טוב לי להיות בתוך הבית, לקום, לבשל, לצאת עם הילדים, לחזור. אני לא צריך לבחור בין אולפן לבית. זה משהו שלא חשבתי שיקרה. אני חושב שהפעם הבאה שיהיה לי אולפן זה באמת אחרי שנשתקע בבית הסופי שלנו. הילדים כבר יהיו גדולים ויצאו מהבית, אז יהיה לי שוב את החופש הזה להיעלם. אבל עכשיו זה לא הזמן לזה, עכשיו הילדים שלי קטנים וצריכים אותי. הבחירה הזאת אף פעם לא חשבתי עליה או אמרתי אותה בקול, אבל אני חושב שהבחירה הזאת שעשיתי בלי לחשוב עליה בכלל, זה הדבר הקטן שגורם לי לבחור בבית.

כשאחד הילדים מגיע אליך באמצע סשן היום, מה קורה?

זה תלוי בחומרת האירוע. לרוב הם באים לשאול שאלות או לבקש דברים קטנים, ואז אני פשוט נותן להם מענה בלי לקום. תמיד דואגים שיהיה אוכל בזמן, כך שאין צורך להתעסק עם הדברים האלה יותר מדי. וכשהילדים צריכים קצת לצאת ולהתאוורר, פשוט זה הזמן להוריד את האוזניות ולקום, גם להזיז את עצמי קצת. אני יכול לשבת שעות על גבי שעות, אבל אני מרגיש את הילדים שלי כמו שאני מרגיש קהל, ככה אני יודע מתי הם צריכים אותי, ומשתדל להיות נוכח שם כמה שיותר.

מה היה בהודעה הראשונה שלו שגרם לך לעצור ולענות?

שלו הוא התלמיד האולטימטיבי. יצרנו קשר בצורה הכי מקצועית, יש לנו יחסים מקצועיים, הוא התלמיד שלי ואני המנטור שלו. בהתחלה כשנפגשנו, אני בדרך כלל עושה שיחת היכרות עם התלמידים כדי לראות מה הצורך שלהם ואם יש התאמה, אם אני יכול באמת לתת להם מענה לפני שהם מתחייבים לתוכנית ומשלמים. התוכנית שאני מעביר אחד על אחד היא חצי שנה, די אינטנסיבית. לוקחים אדם עם איזשהו חזון לא ברור וממצקים את זה לחזון מדויק, ומשם בונים את המותג, את התשתיות, את הרשתות שהוא צריך, את האתר, את הדומיין, הכל. שלו הוא דוגמה למצוינות. הבן אדם הזה פשוט לקח בשתי ידיים את מה שלימדתי אותו, יישם, וזה פשוט תענוג לראות מה נהיה ממנו. אני בטוח שהוא יגיע רחוק, יש לו גם את האינטליגנציה הטכנית וגם את האינטליגנציה הרגשית. שוב, אני לא לוקח הרבה תלמידים, חשוב לי שתהיה איזושהי כימיה, ושאני באמת ארגיש שאני יכול לתת לבן אדם הזה את הטרנספורמציה שהוא צריך. שלו זה אחד התלמידים שאני הכי גאה בהם, ואני שמח שהוא מנגן איתנו במסיבה הקרובה.

כשהשם של SHALYO מופיע לצד שלך באותו ליינאפ, מה המנטורינג הזה נותן לך בחזרה?

לראות את שלו על הפלאיירים וההזמנות זה ה-next logical step. אני חושב שהבן אדם הזה הוא מפלצת, והוא באמת מסור ליצירה שלו. הוא גם בן אדם שמקיים משפחה וקריירה, והוא מאוד ריאליסטי. אבל כשהוא יושב, הוא יושב עם כוונה, ואני מצפה לשמוע אותו יותר ויותר. אני מאוד מאמין בו, ומבחינתי זה סיפוק. אני מאוד שמח לראות אותו, ומקווה לראות אותו כמה שיותר. באמת מגיע לו להצליח.

כשאתה עולה לנגן היום, מה עדיין מרגש אותך כמו בגיל שמונה עשרה באותו פאב באמסטרדם?

בגיל שמונה עשרה זה היה סוג של פיק של עולם אחד שהייתי בו, של גיטרה ומוזיקה חיה, ומשם זה עבר למוזיקה אלקטרונית, שזה עולם אחר לגמרי. אבל מה שגורם לי להרגיש כמו אז, ואני יכול גם היום לתאר את זה, זו ההרגשה שאתה צינור לאנרגיה קוסמית. אתה נמצא במקום, יש עוד אנשים, ואתה מעביר אנרגיה שמחברת בין כולם. נוצרת סוג של פצצת אנרגיה חיובית, שמהדהדת ליקום. זה משהו שלא עובר לידי, אני מודע לזה, מרגיש את זה, ופועל מתוך זה. וזה מה שגורם לי לעשות את מה שאני עושה. אני פשוט אוהב את זה. אני חושב שמוזיקה זה הרמה הכי גבוהה של ביטוי, והדרך הכי טובה להשפיע. דרך תדרים אנחנו מושפעים ברמות הכי גבוהות, אנחנו יכולים לחולל לא פחות מניסים. וברגע שאתה פועל מהכוונה הזאת, היקום מן הסתם עוזר לך ודואג שהכל יקרה כמו שצריך. תודה רבה על השיחה המעניינת, אני מחכה לראות אתכם ב-DJs on Gold, ויהיה מדהים. נתראה ברחבה.