לרגע הנכון

הרגע שבו הקהל רוקד במאה עשרים ואחת

יש רגע אחד שבו דיג׳יי מגלה מי הוא באמת, וזה אף פעם לא הרגע שבו הכול עובד.

שאליו עלה פעם לסט אחרי דיג׳יי שניגן טכנו, והשאיר את הסינק דלוק. ״אני בא להפציץ, ואני לא מבין למה הקהל רוקד במאה עשרים ואחד BPM כשהטרק הוא מאה ארבעים ושתיים.״ מה שקרה אחר כך הוא כל הסיפור של האיש הזה במיניאטורה: לא בהלה, לא חיפזון.

״צריך לחכות לרגע הנכון. חיכיתי לרגע הנכון, הגעתי אליו, הגברתי.״

הגיע קטע שקט, ה־BPM טיפס בהדרגה, והרחבה התפוצצה. ״בשבילי זה פדיחה. הקהל בכלל לא שם לב.״

לחכות לרגע הנכון. זכרו את המשפט הזה. הוא עוד יחזור.

אורגן של ימאהה, קונסרבטוריון, להקות מטאל

ההתחלה של שלו ג׳רבי הייתה בגיל תשע: ״אמא שלי קנתה לי אורגן של ימאהה״. חמש מאות צלילים, ערוצי תופים, שעות של משחק. אחר כך באו שיעורי פסנתר בקונסרבטוריון, ואז גיטרה והופעות כנער בלהקות רוק ומטאל. המוזיקאי היה שם קודם. הטראנס הגיע רק אחר כך, דרך הדלת האחורית.

הדיסקים של האחיות

״את הטראנס הכרתי מהאחיות שלי הגדולות. הן היו הולכות למסיבות ומביאות הביתה דיסקים.״

מערכת אייווה עם מחליף לשלושה דיסקים, ושעות על גבי שעות של Astral Projection, Bubble, Zirkin, Bliss ו־Infected Mushroom.

ואז, בסביבות גיל שש־עשרה, ההבנה: ״שמתי לב ששום מוזיקה אחרת לא מצליחה להזיז אותי כמו שטראנס מצליח.״ הוא מתאר את זה כ״ריקוד אוטומטי״, ״רכבת הרים״, כמעט מצב מדיטטיבי. אבל בין ההבנה הזאת לבין היצירה יעברו עוד שנים.

יום, ולמחרת

הרגע שממנו התחיל כל מה שבא אחר כך קרה בהודו, אחרי הצבא, בשני ימים עוקבים.

ביום הראשון: ג׳אם ספונטני על גיטרה עם בחור שהכיר שם. למחרת: אותה מסיבה, אותו בחור.

״ואני רואה אותו עולה לנגן את המוזיקה המקורית שלו, וראיתי את כולם רוקדים למוזיקה המקורית שלו שהוא יצר בעצמו.״

זה הכול. זה כל מה שהיה צריך. ״אמרתי: יש לי את הידע המוזיקלי. אני אחזור מהודו ואני אתחיל לעבוד על זה חזק, קדימה.״

והוא חזר, פתח את המחשב, והוריד תוכנה. בהתחלה FL Studio, היום Ableton Live. ניסוי וטעייה, שנים של ניסוי וטעייה. ״היום אני במצב שאני מאוד מאוד אוהב. אני אוהב לשבת באולפן. אני מרגיש שאני מצייר.״

איך נולד ״שאליו״

בית קפה של רשת גדולה, שאת שמה הוא מסרב לומר עד היום.

הוא אומר ״שלו״, הקופאי רושם ש־ל־י־ו, וברמקול נשמעת הקריאה: ״שאליו!״ החברים מהצבא לא הפסיקו לצחוק, והשם נדבק. היום גם חברים מהבית וגם אנשים מהעבודה קוראים לו ככה. טעות אחת בשם, זהות במה אחת.

״מוזיקה היא אנרגיה״

לפני שנה הוא שלח הודעת פייסבוק לאמן שהעריץ, רק כדי להחמיא על אלבום שליווה אותו, Aquatic Serenade של יניב בן־ארי, U-Recken. ההודעה נענתה, ההחמאה הפכה לשיעורים, השיעורים הפכו לליווי: סאונד, גיבוש זהות אמנותית, זכויות. ״בקיצור, באמת אין עליו.״

בשביעי באוגוסט הם חולקים במה, ושאליו יודע בדיוק מה הוא רוצה שיקרה שם: ״להגיד לו המון תודה, ללחוץ לו את היד, לתת לו חיבוק.״ ושיניב ישמע את הסט, ויגיד מה הוא חושב.

ומשפט אחד נשאר ממנו, המשפט ששינה את הדרך שבה הוא חושב על מוזיקה: ״מוזיקה היא אנרגיה. טרק זה אנרגיה. תלוי איך אתה מנתב אותה״. ואצל שאליו זו לא סיסמה, הוא מיד מפרק אותה לעבודה: עלייה של דרגה אחת בגלגל קאמלוט מרימה את האנרגיה; עלייה של שתי דרגות מזניקה אותה; מתח שנבנה ומשתחרר לשיא.

״העברתי טראק בצורה מאוד יפה ומדויקת, וראיתי את הקהל מתפוצץ. בדיוק מה שדמיינתי שיקרה, קרה.״

שני חיים

״אני קם עם הילדה בבוקר והולך לעבודה, שזה תכנות. אני מתכנת בחברת הייטק.״ ככה, בלי דרמה. ביום קוד. בלילות, אולפן ״עד השעות הקטנות של הבוקר״. ומה שביניהם: משפחה.

והבת, בת שנה וחודשיים, ״מאוהבת במוזיקה של אבא״. היא מזהה את הפתיחים לטרקים שלו ומתחילה לרקוד. את הטראנס היא קיבלה מהרגע הראשון (״אפילו מהבטן הרגלנו אותה״), ובדרך חזרה מבית החולים כבר התנגן Infected Mushroom באוטו. עד היום היא נרדמת איתם בנסיעות.

״אני מתרגש מאוד וגם מתחיל לרקוד איתה. זה אושר שאין להסביר במילים.״

הפעם הראשונה שניגן את המוזיקה שלו על מערכת אמיתית הייתה ביום ההולדת שלו, מול החברים, כשהמשפחה על הרחבה. ״וזה היה תחושה עילאית.״

Black Hole, והמגירה שנפתחת ברגע הנכון

תשע שנים הוא יוצר. הרבה מזה למגירה. עכשיו המגירה נפתחת.

מג׳אם אחד נולד Black Hole: ״ניסיתי ליצור טרק שנותן תחושה שהוא שואב אותך אל הלא נודע... יש שם סמפלים שמדברים על חורים שחורים, והוא לא צפוי, בדיוק כמו חור שחור.״ אחר כך צמח ממנו EP שלם.

ואיפה ינוגן ה־EP בפעם הראשונה? במילים שלו:

״בדיוק על הבמה שלכם אני מנגן את האי.פי הזה בפעם הראשונה.״

ב־21 באוגוסט הוא עולה לסטרימינג; מי שיהיה ברחבה בשביעי באוגוסט ישמע אותו קודם.

כששאלנו איזה רגש הוא רוצה להכניס למוזיקה, הוא לא הסתפק ברגש אחד: ״אני מתכנן להכניס מנעד של רגשות, בין שמחה וצחוק להתרגשות ועוצמה. ואפילו אולי יהיה אפל קצת.״

בעוד חמש שנים הוא רוצה לספר שכבר ניגן בבום ובאוזורה, בפסטיבלים גדולים ובמסיבות מחתרת קטנות, ושיצא אלבום. אבל קודם: השביעי באוגוסט. שקיעה, רחבה, והרגע הנכון.

הוא חיכה לו מספיק.