אין גבול לשמיים

מערכת התופים בחדר

לפני שהיה חייזר, הייתה מערכת תופים.

אלון אברמוב היה בן חמש־עשרה, שמע רוק ותופף בבית. ״היה לי מערכת תופים, הייתי מתופף,״ הוא אומר. ובערך באותו גיל משהו זז: ״בגיל חמש עשרה בערך התחלתי להתחבר למוזיקה אלקטרונית ולבנות לי סוג של אולפן כזה קטן בבית, להתחבר יותר לקלידים וכאלה.״

הוא לא זוכר קטע אחד שהדליק אותו. הוא זוכר למה דווקא מוזיקה אלקטרונית, וזה נשמע כמו הסבר על כלי, אבל בעצם זה הסבר על קול: ״במוזיקה אלקטרונית בן אדם שאוהב לנגן יכול לבטא את עצמו כי הוא לא זמר. כי אני לא זמר, אז אני יודע לבטא את עצמי בנגינה.״

ואז, באמצע המשפט, הוא מתקן את עצמו. הוא מתחיל בכך שהשמיים הם הגבול, עוצר, אומר ״סליחה״, ואומר את זה מחדש:

״אין גבול לשמיים.״

זכרו את המשפט הזה. הוא עוד יחזור.

נוסטרדמוס עם s, נוסטרדמוז עם z

״זה סיפור ארוך,״ הוא פותח. ״אני לא התחלתי בתור חייזר.״

הפרויקט נולד בשם נוסטרדמוס, עם s בסוף, כמו האסטרולוג. כשהגיע הזמן לשחרר את האלבום הראשון, הלייבל עצר אותו: ״הלייבל שלי טען שהשם הזה לא טוב.״ הסיבה הייתה פרקטית לגמרי. כבר יש הרבה פרויקטים בשם הזה, וכדי למצוא אותו ברשתות החברתיות ״ייקח הרבה זמן״, ״והעדיפו שיהיה משהו קליט״.

אז השם השתנה, ״כמובן בהסכמתי ביחד״, לנוסטרדמוז עם z. ויחד עם האות האחרונה השתנתה גם הדמות:

החלטה מסחרית לגמרי, שפתחה עולם שלם. ומאז הדמות עושה בדיוק את מה שדמות טובה אמורה לעשות: היא לא צריכה פנים, כי מזהים אותה לפי הסאונד.

״מרגיש שיש לי חותמת סאונד משלי,״ הוא אומר, ואת ההוכחה הוא מקבל מהרחבה. אנשים מזהים את המוזיקה שלו גם כשמישהו אחר מנגן אותה: ״אנשים מצלמים ושולחים לי ואומרים לי זה שלך.״ טראק בשם Nostra הגיע אליו בסרטונים מרחבות עוד לפני שהאלבום השני יצא בכלל. ״זיהו אותו אצל דיג׳ייים אחרים שניגנו אותו.״

״במקום לשלם על מאסטר, בוא תשלם על לימודים״

הדרך ללייבל התחילה לפני כארבע שנים, כשרצה להוציא את האלבום הראשון ופנה לכמה לייבלים. אחד מהם, Enterrec, לייבל פסייטראנס מלונדון, ״פשוט זיהה שיש פה משהו מעניין״.

״המוזיקה פשוט עניינה אותם, והתחברתי לאנשים הנכונים. וככה זה יצא.״

אבל ה״כן״ הגיע עם הסתייגות: הלייבל אמר שהאלבום צריך עוד עבודה, והוא הסכים. ״אני הבנתי שהייתי צריך לעשות יותר עבודה של מיקס ומאסטר, שאני בתור מוזיקאי פחות התעסקתי במיקס ומאסטר. התעסקתי בלעשות מוזיקה, לא בסאונד.״

ואז, במקום לשלם למישהו שיעשה לו את העבודה, הוא הלך ללמוד אותה. חבר טוב שלו, לאון גורזלאו, ששם הבמה שלו הוא אוריג׳ינלס ושאלון מתאר כ״אחד החזקים בארץ״, ענה לו במשפט אחד:

״אלון, במקום לשלם על מאסטר, בוא תשלם על לימודים.״

הוא ישב ולמד לעשות מיקס ומאסטר תוך כדי העבודה על האלבום הראשון. את השני הוא כבר הביא לרמה גבוהה מההתחלה, ״שלא הייתי צריך מיקס מאסטר. הייתי צריך רק מאסטר אחרון״. וזה לא נשאר עניין טכני: ״וגם שיפר לי את הרמה המוזיקלית ברגע שלמדתי את זה.״

הקליקים של השבט, והאלבום שכמעט נקרא Rose

African Click הוא, לדבריו, ״אחד הטראקים החזקים באלבום״. השם נולד משבט אפריקאי שאת הצלילים שלו הקליט: ״הם עושים כמו קליקים כאלה עם הפה. זה כמו רעשים של פקקים כאלה.״ משם התחילה עבודת עריכה ארוכה, ״להביא את זה לרמה שאפשר לנגן אותו בטראק כמו שצריך״.

והאלבום עצמו כמעט נקרא אחרת. יש לו טראק בשם Rose, ועל שמו הוא התכוון לקרוא לאלבום. הלייבל נדלק דווקא על השני: ״אמר לי זה מפריע לך אם אני אשנה את השם מרוז לאפריקן קליק?״ הוא לא התנגד. ״האמת שאני די אהבתי את הטראק.״

ואצלו טראק לא באמת נגמר. ״כל טראק זה משהו שאני מתרגש ממנו מחדש,״ הוא אומר. ״תמיד זה משהו חדש, זה בייבי חדש.״ וגם אחרי שהוא יוצא, הוא חוזר אליו: ״אני מוציא טראק ואני חוזר לעבוד עליו, מנגן אותו וחוזר לעבוד עליו.״

מאיפה מגיעה ההחלטה לחזור ולשנות? בעבר, הוא מספר, היא הגיעה ממקום אחד מאוד מסוים. ״בעבר הייתי אוהב לקחת אסיד,״ הוא אומר, ומבהיר בעצמו: ״אסיד זה LSD, כן. היום אני כבר לא נוגע, אבל זה היה פותח לי את החושים.״ הוא היה שומע טראק שלו מתנגן, ״ופתאום משהו בראש מצפצף לי״, וחוזר לאולפן לשפץ.

אלון שמאחורי החייזר

הוא בן ארבעים וחמש, ואבא לארבעה. הבכורה בת עשרים ואחת, ״עוד מעט שתיים״; אחריה בת תשע־עשרה שמשרתת בצבא; בן שש־עשרה; והקטנה בת שתים־עשרה, שבשבוע שאחרי השיחה חוגגת בת מצווה.

היום שלו נשמע פשוט: עבודה בשעות היום, אחר כך הביתה, ואז לסטודיו. ״לא תמיד יש לי זמן לשבת, אבל אני משתדל לפנות לעצמי זמנים נכונים לשבת בסטודיו.״ בסוף הוא מסכם את הכול בארבע מילים: ״בית, עבודה, ילדים ומוזיקה.״

ומה מכניס אותו לאולפן אחרי יום כזה?

״זה סוג של פריקה,״ הוא אומר. ״לפעמים גם אם אני קצת עצוב או קצת עברתי משהו לא כיפי או לא נעים, אז האולפן הוא משהו שמחזיר אותי לחיוך. כאילו הכלים זה הפורקן שלי.״

״כתבתי מוזיקה בכל המצבים שאפשר. אם זה כתבתי מוזיקה בדמעות, בבכי, אם זה כתבתי מוזיקה בצחוק, מחייך, עליז, מאושר, עצוב, כל המצבים עברתי בתוך האולפן. אפילו היו ימים שהייתי כותב מוזיקה ומוריד דמעות תוך כדי.״

Niko

יש טראק אחד שמחזיר אותו מיד לרגע שבו נכתב, והוא גם הטראק הראשון באלבום השני.

הוא התחיל אותו עוד לפני האלבום הראשון, ודילג עליו כשהאלבום יצא, פשוט כי רצה לעבוד עליו עוד. ״זה טראק שכתבתי אחרי שעברתי גירושים ועברתי גירושים לא קלים,״ הוא אומר, ״וזה בין הטראקים הראשונים שכתבתי בפרויקט נוסטרדמוס.״

ואז הזמן עשה את שלו. ״וכשאימא שלי נפטרה המשכתי עוד לעבוד עליו.״

״אימא שלי נפטרה בערך שבועיים לפני מסיבת הנובה, ולפני השביעי באוקטובר, ואז הכאב של אימא שלי והכאב של השביעי באוקטובר.״

והשם עצמו הגיע מאנטון, חבר טוב שלו שנרצח בנובה. בהתחלה הטראק נשא שם כפול שאלון המציא לו, ״כאילו כמו קוקה קולה כזה״. ולאנטון היה כינוי: ״הייתי כל פעם קורא לו בצחוק נרקו, הוא היה סטלן כזה, סטלן של אסיד, והייתי קורא לו נרקו נרקו.״ לקרוא לטראק נרקו הוא לא רצה. ״אז קיצרתי לו את השם לניקו.״

היום, כשהוא מנגן אותו, אנטון נמצא שם: ״כשאני מנגן אותו אני גם חושב עליו שהוא רוקד ברחבה והוא איתי והוא נמצא שמה.״

״תמיד כשהייתי בעצב זה כאילו הייתי פותח את הפרויקט הזה במחשב ועובד עליו,״ הוא אומר. וביום שאנטון נפטר, ״אני חושב שעבדתי עליו הכי full גז״.

״זה משהו שאיתי ועם עצמי.״

המסיבה שנסגרה, והמסיבה שלא

לפני שלוש שנים הוא הפיק לעצמו מסיבת יום הולדת. ״הפקה של מסיבה של קרוב לאלף איש, המשטרה סגרה לי אותה ולא נתנה לי להמשיך.״

השנה, ב־3 בפברואר, הוא עשה את זה שוב, והפעם זה היה גם יום הולדת וגם ההשקה של האלבום השני. ״הייתה מסיבה מאוד יפה. מסיבה שבע מאות, שמונה מאות איש עם אנשים בוגרים ויפים, והיה לי ממש כיף.״

מבחינתו, ההצלחה הזאת לא הייתה מובנת מאליה. ״לצערנו במדינת ישראל אני חושב שזה אחד המדינות שהקהילה והסצנה והאומנים פה בין החזקים בעולם, והמשטרה פה לא נותנת לנו לעשות כלום והיא כל פעם סוגרת.״ גם המסיבה הזאת, הוא אומר, יכלה להיסגר. ״אני פשוט לקחתי סיכון וזה היה כמו שאומרים אני ואלוהים. אם ירצה השם נצליח, והצלחנו. עברתי את זה בשלום.״

ואיך זה הרגיש כשנגמר?

״מילא לי אוויר בגוף. היה לי פשוט כיף כי הצלחתי. הצלחתי עם כל הבלאגן של המשטרות שלא מרשים ופשוט הצלחתי.״ כבר בשעה האחרונה של המסיבה, הוא אומר, הוא ידע: ״גם אם סוגרים אותי הצלחתי.״ זה היה אפטר של שבת שנמשך כל היום. ״כל בן אדם רוצה להצליח בחיים איפשהו, ופה אנחנו מודים לאלוהים.״

Quietly

בישראל, הוא אומר, הוא עוד לא ניגן במסיבות של מעל אלף איש. יש חריג אחד: ההפקה שלו עצמו.

״להפקה שלי קוראים Quietly ואני מבחינתי זאת ההפקה שהכי כיף לי לנגן בה.״

היא התחילה לפני כחמש שנים בכינרת, עוד לפני שהייתה הפקה: חברים, קבוצות של חברים, מסיבות של מאה איש. ואז יום אחד זה התפוצץ: ״פתאום הגיעו חמש מאות, שש מאות איש לחוף בכינרת והתחילו לרקוד ואנשים התחילו לפרגן ולאהוב.״ מאז, בכל מסיבה שהוא עושה, הם באים.

את הסיבה שבגללה בנה אותה הוא אומר בלי לעדן:

״כי ראיתי שלא כל כך נתנו לי במה.״

״הרגשתי שיש פה קהל שאוהב לשמוע אותי וקהל שרוצה לשמוע אותי, והרגשתי שלא נותנים לקהל הזה לשמוע אותי.״

ולמה לא נותנים? ״הבעיה שפה בישראל זה הכל פרוטקציות, חברים של חברים, ואם אתה לא חבר של חברים.״ את המשפט הוא לא מסיים. הוא ממשיך לזה שאחריו:

הוא לא יוצא הרבה. ״הבילויים שלי הם יותר באולפן. זה שאני נמצא במסיבות זה כי אני מנגן במסיבות.״ עד שההפקות הגדולות בארץ, היוניטי, הדוף והאינדיגו, יפתחו בפניו את הדלת, יש לו את הרחבה שבנה בעצמו.

והוא כבר שומע את זה גם ממפיקים אחרים: רבים מאלה שהזמינו אותו לנגן אמרו לו שהרגישו שאנשים רבים הגיעו במיוחד כדי לשמוע אותו.

״אני מקווה שיגיע היום ואנשים קצת יפתחו אוזניים ויבינו שיש פה מישהו שחבל לפספס וצריך לקבל קצת במות ואני חושב שמגיע לי.״

בלי סט מוכן

ומה קורה בשביעי באוגוסט? התשובה מתחילה בהצהרה:

״אני אף פעם לא חושב איך אני בונה את הסט, כי אני גם אף פעם לא בא עם סט מוכן. אין אצלי דבר כזה, לא קיים אצלי דבר כזה.״

מה שהוא כן עושה זה להגיע מוקדם. ״אני אוהב לבוא בדרך כלל קצת לפני הסט. לראות קצת את הקהל, להרגיש, לשמוע למה הוא מתחבר.״ מה הוא מחפש שם? ״בדרך כלל אני מנסה לחפש ממה הקהל מתלהבים, איפה אני שומע אותם יותר נהנים.״

הטראנס, הוא מסביר, הוא עולם שלם של סגנונות. הוא עצמו מנגן בעיקר פסיי־פרוגרסיב: יש טראקים שנוטים לצד אחד, אחרים לשני, וכאלה שיושבים באמצע. ״בדרך כלל קהל בוגר אוהב יותר את הפרוגרסיב, את העומק. קהל צעיר אוהב יותר את הפסיי, את השבירות ואני בדרך כלל עושה שילובים של הכול ביחד.״

ומאיפה זה מתחיל בפועל? ״כמו שאומרים מהבטן, מהראש, מהלב, מהנשמה. אני מנסה להבין איך אני מטפס איתם ומטפס איתם ומביא אותם לגובה שהם יגידו פשוט וואו.״

הוא חולם להגיע לשני הפסטיבלים שכמעט כל אמן טראנס חולם עליהם: Boom Festival ו־Ozora. אבל התשובה שלו לא נעצרת שם. ״נכון להרגע אני מנגן רק בארץ שלי, בישראל,״ הוא אומר, ומיד מוסיף את מה שהוא עצמו קורא לו האמת הכי גדולה: ״אני מאוד אוהב לנגן בארץ והייתי רוצה להגיע לפסטיבלים גדולים גם בישראל יותר מבחו״ל.״

ובסוף שאלנו אותו מה היה אומר לאלון בן החמש־עשרה, זה עם מערכת התופים בחדר, אילו היה עומד היום ליד הרחבה ורואה את NOSTRADAMUZ.

״אני חושב שהייתי עומד מול הרמקולים ואומר וואו ותודה.״

״לקח לי כל כך הרבה,״ הוא אומר. ״אני היום בן ארבעים וחמש. ובתור ילד בן חמש עשרה הייתי שומע את הרמה שלי היום הייתי נבהל. הייתי פשוט לא מפסיק לשמוע.״

שלושים שנה בין הילד שעומד מול הרמקולים לבין האיש שעומד היום מאחוריהם. ומה שהוא אמר על השמיים, הוא אומר גם על הדרך:

״אני מאמין שהכל יהיה בסדר בסוף.״